"לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד"
כשהגעתי לראשונה לאביאל, לפני כ 15 שנה, שכרנו בית קטן עם גינה הנושקת לחורשה של ברושים עתיקים.
כמעט בכל ערב, כשמזג האוויר אפשר, העברתי את הערב עם ילדי על שמיכה, תחת הברושים, מרגישה את ריחם יורד עלינו, מטהר ומרפא. הריח הזה.. אין לתאר.. וברגעי חסד, כשהייתי לבד, פגשתי את הברושים, במרחבי זיקה.
דברתי אליהם. הקשבתי הרבה. נחתי במימד אחר של זמן - "זמן עץ".
ביני לבין עצמי קראתי להם המדריכים שלי. ולא.. אין צורך לחבק עץ כדי לפגוש בו.
לאחר כחמש שנים עברנו לבית הנוכחי, בית שתכננו ובנינו. מגרש חדש. גינה חדשה. אין ברושים. אין ריח כבד שיורד לעת ערב.
זה קרה בתום החורף הראשון שלי בבית החדש. באחד הבקרים בהם יצאתי לגינה, ראיתי אותו בצד הדרומי– שתיל קטן, כבר כחצי מטר גובהו. בוודאות לא אני זאת ששתלתי אותו. המגרש היה חדש, רובו אבן גיר, אדמה חדשה, מעוקרת, הגיעה במשאית גדולה. שמרתי על השתיל הזה. הוא גדל והתחזק וצמח לגובה, רם ונישא, כבר עובר את גובה הבית- כ 10 מטר גובהו.
מאוחר יותר סיפרו לי שעצי ברוש לא נובטים בטבע אלא צומחים משתילים. אמרו שאין מצב שצמח בעצמו. אבל האמת היא מופלאה הרבה יותר – ואני הרי מאמינה במופלא – הברוש הזה בא בעקבותי, בזכות הזיקה בינינו. הוא שומר הבית.. הוא ההוכחה שהוויה פנימית מתגשמת. יום יום מזכיר בנוכחותו הגבוהה והאצילית את הכוונה – שבלב, את הכיוון – צמיחה, , ואת רעיון "קפיצת הדרך". רוח וחומר אחד הם.
הנה ברוש, לבדו מול אש ומים. הנה ברוש, לבדו עד השמיים. ברוש, לבדו איתן. לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד.
מילים: אהוד מנור.