• laura miryam

דרך



כשמשפחתי התפרקה ואני איתה,

אספתי את עצמי לתוך בועה ויצרתי יופי.

הבאתי ריפוי. תחילה לעצמי, דרך ידי שעבדו והשקיטו את מחשבותי, והשקיטו את ליבי.

ואחרי זמן שבו המגע עם חומרים חיים הפיחו גם בי חיים,

כיוונתי להעביר את זה הלאה, לבדים הרכים שעטפו את הגוף.


לאט לאט המילים שבו ונוצרו, מצאתי את קולי, למדתי לדבר שפה משלי.

בועת השקט שלי אפשרה הקשבה דקה לידע שהגיע מרבדים מעודנים.

את הידע הגשמתי לתוך בדים רכים שעוטפים את הגוף, ובהמשך, לאחר שוניסיתי וישמתי בעצמי,

יצרתי את סדנת "קפיצת הדרך" מחיבורים בין עולמות -

בין הפיזיקה של החומר לפיזיקה של הרוח (כי בין כה אחד הם), בין כוח הכוונה ליצירת מציאות חיים,

בין יצירה של מארג סימבולי להגשמה שמשולבת בחיי




בסיום הסדנה הראשונה, בהחלטה של רגע הגשמתי חלום של שנים - נסעתי לסקוטלנד.

היום אני יודעת שהמסע הזה היה המשך ישיר לעבודה שלי עם חפץ כוח מסוים שיצרתי עבור עצמי.

בחפץ הכוח, בקמיע שיצרתי, בקשתי לראות. בקשתי לשמוע. בקשתי ליווי. בקשתי פריצת דרך. (על יצירת הקמיע סיפרתי בפוסט הקודם)

התמסרתי לדרך באמונה שלמה.. ידעתי שחכמה הדרך ממני שהולכת בה.

ופגשתי אדמה עתיקה, ועצים מחטניים גבוהים וירוקי עד, ושרכים וטחב ירוק קטיפתי, ורוח גדולה וחזקה.

והלכתי אל מול הרוח ולמדתי גבולות.






דרך ארוכה הובילה אותי לאי בים הצפוני, לגבעות רכות מכוסות דשא ירוק וכבשים,

ולשלוש אבנים עומדות,

אבנים עתיקות נטועות אל מול ים רוגע.

על קיומם נודע לי ערב קודם, ורק בבוקר, כשהתעוררתי החלטתי לצעוד כ 7 קמ' לפנים האי כדי להגיע אליהם.

לקראת צהרים, קפואה מהליכה מול גשם עדין ורוח קרה, באתי ונכנסתי ביניהם,

מרגישה בגופי כוונון עדין וברור שמנחה למיקום מדויק.





אני מישרת קו עם צפון, גופי אל מול אבן גבוהה, מאחוריה ים אין סוף7,

משני צדדי, מזרח ומערב, 2 אבנים עתיקות נוספות.

ואז.. קשה יהיה הסביר ..

תחושת הקור נעלמת, ידי נפתחות מעט לצדדים , פותחות את בית החזה.

אני מודעת לחיבור בין אדמה לשמים שעובר במרכז גופי, המרחב נעלם ואיתו ה"סיפור"

והרגשתי "בבית".



ימים לאחר מכן נלחמתי בהרגשה הזו, בגעגוע, רוצה לשמור את הרגליים על הקרקע ואת החשיבה בתחום של עובדות בלבד. אבל הלב יודע אחרת.

כי שם בין האבנים הלב הוא שעבר מסע. זמן ומרחב התאחדו.

מהלב לאדמה ומהלב לאין סוף, 2 כיוונים שהתחברו להם שם בשדה פתוח שטוף רוחות,

עם הפנים לים, עם הפנים צפונה אל הלא נודע.


אין לי מושג אין חוויה זו תשפיע על המשך חיי. אני לא אחת שרודפת אחר חוויות רוחניות,

אני יכולה להעיד על עצמי שאני אדם רוחני עם רגלים על קרקע המציאות.

נדמה לי שהמקום הזה, האבנים העומדות, הינו שער. גם כשאני כותבת אני מרגישה שוב את התחושה הזו בחזה.

זה עדיין איתי, זמין. כשאני עוצמת את עיני זמן ומרחב נעלמים ואני שם במרכז המשולש, פני לצפון אל מול ים.


ומאז - בקצוות המציאות נפרמת

בקצוות המציאות מאבדת את המיקוד שלה, נפרמת לאט לסיביות של צבע שהופכות לאור לבן שהוא ראשית הדברים כולם.

אני עוברת שינוי. אולי זאת רק המציאות שלי שנפרמת, אולי זאת רק המציאות שמאבדת את הצורות והמבנים הברורים שנתנו לה משמעות.

האם לאפשר לשינוי הזה להתרחש? האם הוא מתרחש מעצמו, מתוך מהות של תנועה?

האם בכלל יש לי יכולת אחיזה במוצק, במה ששנים נתן לי בטחון – בבית, בגינה, בעצים, בארון הספרים הגדול, בספה שמלווה את חיי ב 18 השנים האחרונות? האם בכלל יש לי יכולת אחיזה?

והרוח הגדולה שפגשתי במעבר ההר בסקוטלנד, האם היא שפרמה את נפשי והכינה את השינוי?

האם המסע לאבנים העומדות, האם הרגעים המעטים שעמדתי ביניהם הנכיחו את קפיצת הדרך?




שלושה שבועות אחרי חזרתי ארצה - התשובות מתבררות לכדי תנועה.

הקצב מואץ. הדרך נפתחת.

אני מכוונת רק את הצעד הבא, אחריו פוגשת את השינוי ובוחרת שוב - רק את הצעד הבא. מסכימה לא לדעת.

החזון שלי ברור. הדרך נפתחת מעצם המחויבות שלי לנוע.

המציאות הנוצרת הינה גל, נקודת היחוס המוכרת - טוב ולא טוב - משתנה לתפיסה של משמעות.

זה מרגיש ער, זה מרגיש חיים.




*תודה לנעמי מוהר על החיבורים.

מוזמנים להשאיר תגובות.

למעונינים בפרטים על "קפיצת הדרך" ובהדרכות בתחום יצירה בצבע והדפס טבעי - מזמינה להרשם לאתר.


59 צפיות0תגובות